בס"ד
משהו קטן שאפשר ללמוד מרחל אימנו
רחל חשבה כל הזמן שהיא תתחתן עם יעקב הכל הוביל למקום הזה ,ככה היה נראה שיהיה ...אבל לפעמים הוייז משנה מסלול..
ביום החתונה אחרי שיעקב עבד עבורה 7 שנים תמימות ,הגיע הרגע והיא לובשת שמלת כלה ומוכנה לחופתה שטוותה אותה כל השנים במחשבותיה, רצונותיה, הרגשותיה ,תפילותיה והנה היא שומעת שלאה נקראת לעלות ע"י אביה ומבינה..
עכשיו רחל בדילמה של חייה האם לוותר על יעקב בחיר ליבה לטובת אחותה? או לעשות מעשה?
האם להישאר כל חייה עם הבושה והלבנת פנים שלאה תעבור ?
או לתת ללאה את הסימנים?
בנקודה הכ"כ עדינה ושברירית הזאת רחל אימנו מחליטה החלטה של מסירות נפש
"אם אין אני כדאי שיבנה העולם ממני ,יבנה מאחותי" (תנחומא,ויצא )
אם אני לא ראויה שהשבטים יצאו ממני אז שיצא מאחותי ! איזו גדלות נפש! רחל מוותרת על עצמה מבחירה מוותרת על חלומה רק שבשביל שאחותה לא תתבייש כי היא יודעת אם אני אנשא ואצטרך" לקחת על הגב" כל חיי את הבושה של אחותי משהו בנישואין האלו לא מתוקן הם לא מתחילים ברגל הנכונה .
רחל מבינה שהיא נקראה לנסיון
מה היה הנסיון? לקבל שגם אם עד עכשיו חשבתי בדרך מסוימת ופתאום הדרך מתערערת לי אני מרפה אני משחררת את המקום ושמה מבטחי בה' שהוא זה שמוביל אותי והוא יודע מה נכון בשבילי הקב"ה יראה לי את הדרך!
לשאול מה ה' מבקש ממני עכשיו?, בנסיון הזה?
זה הכי קשה להחזיק כשאין מעקה ,להישען שאין משענת , דווקא עכשיו בזמן מר חשוון ,שהימים מתקצרים והחושך מתחיל לגבור ,אורות החגים רחוקים מאיתנו ,ואנחנו כמו רחל אימנו בדרך...רחוקים ואבודים בחושך גובר וחוסר וודאות והיא במעשה הזה הזריקה לנו לדנ"א את הכוח הזה להרפות לשחרר את המקום ולראות עכשיו ה' לאיפה אתה מוביל אותי וללכת בדרך הזאת בבטחה ,באמונה שה' יודע מה נכון בשבילי ... והיא נתנה את הסימנים וויתרה..ויתרה על החלום שלה ופנתה לדרך חדשה אבל ה' לא שכח אותה "ואמר לה הקב"ה את שתקת חייך ,בזכות אותה שתיקה זוכרך אני שנאמר ויזכור ה' את רחל"(תנחומא ויצא,)
היא יותר מכולם נמצאת איתנו במקומות החשוכים אך ניתנה לה הבטחה "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה ...ושבו בנים לגבולם" יושבת בחלון ועדיין מחכה לנו עם ישראל עד שנשוב הביתה . אמא רחל נפטרה בדרך אם הדרך... יום שבת י"א חשוון זהו יום פטירתה יום ששבים לאמא , זהו גם יום מסוגל לחיזוק הקשר ותיקונו בין אימהות לבנות
הדליקו נר לכבודה ובקשו ממנה את הכוח להרפות, להאמין ולשוב הביתה.
משהו קטן שאפשר ללמוד מרחל אימנו
רחל חשבה כל הזמן שהיא תתחתן עם יעקב הכל הוביל למקום הזה ,ככה היה נראה שיהיה ...אבל לפעמים הוייז משנה מסלול..
ביום החתונה אחרי שיעקב עבד עבורה 7 שנים תמימות ,הגיע הרגע והיא לובשת שמלת כלה ומוכנה לחופתה שטוותה אותה כל השנים במחשבותיה, רצונותיה, הרגשותיה ,תפילותיה והנה היא שומעת שלאה נקראת לעלות ע"י אביה ומבינה..
עכשיו רחל בדילמה של חייה האם לוותר על יעקב בחיר ליבה לטובת אחותה? או לעשות מעשה?
האם להישאר כל חייה עם הבושה והלבנת פנים שלאה תעבור ?
או לתת ללאה את הסימנים?
בנקודה הכ"כ עדינה ושברירית הזאת רחל אימנו מחליטה החלטה של מסירות נפש
"אם אין אני כדאי שיבנה העולם ממני ,יבנה מאחותי" (תנחומא,ויצא )
אם אני לא ראויה שהשבטים יצאו ממני אז שיצא מאחותי ! איזו גדלות נפש! רחל מוותרת על עצמה מבחירה מוותרת על חלומה רק שבשביל שאחותה לא תתבייש כי היא יודעת אם אני אנשא ואצטרך" לקחת על הגב" כל חיי את הבושה של אחותי משהו בנישואין האלו לא מתוקן הם לא מתחילים ברגל הנכונה .
רחל מבינה שהיא נקראה לנסיון
מה היה הנסיון? לקבל שגם אם עד עכשיו חשבתי בדרך מסוימת ופתאום הדרך מתערערת לי אני מרפה אני משחררת את המקום ושמה מבטחי בה' שהוא זה שמוביל אותי והוא יודע מה נכון בשבילי הקב"ה יראה לי את הדרך!
לשאול מה ה' מבקש ממני עכשיו?, בנסיון הזה?
זה הכי קשה להחזיק כשאין מעקה ,להישען שאין משענת , דווקא עכשיו בזמן מר חשוון ,שהימים מתקצרים והחושך מתחיל לגבור ,אורות החגים רחוקים מאיתנו ,ואנחנו כמו רחל אימנו בדרך...רחוקים ואבודים בחושך גובר וחוסר וודאות והיא במעשה הזה הזריקה לנו לדנ"א את הכוח הזה להרפות לשחרר את המקום ולראות עכשיו ה' לאיפה אתה מוביל אותי וללכת בדרך הזאת בבטחה ,באמונה שה' יודע מה נכון בשבילי ... והיא נתנה את הסימנים וויתרה..ויתרה על החלום שלה ופנתה לדרך חדשה אבל ה' לא שכח אותה "ואמר לה הקב"ה את שתקת חייך ,בזכות אותה שתיקה זוכרך אני שנאמר ויזכור ה' את רחל"(תנחומא ויצא,)
היא יותר מכולם נמצאת איתנו במקומות החשוכים אך ניתנה לה הבטחה "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה ...ושבו בנים לגבולם" יושבת בחלון ועדיין מחכה לנו עם ישראל עד שנשוב הביתה . אמא רחל נפטרה בדרך אם הדרך... יום שבת י"א חשוון זהו יום פטירתה יום ששבים לאמא , זהו גם יום מסוגל לחיזוק הקשר ותיקונו בין אימהות לבנות
הדליקו נר לכבודה ובקשו ממנה את הכוח להרפות, להאמין ולשוב הביתה.
